ממעון חוסר האמונה למשכן האסלאם
בשם אללה, החסד ביותר, הרחום ביותר
השבח לאל לבדו, ותפילת ה' ושלום על מי שאחריו אין נביא, נביאנו מוחמד, ועל משפחתו וחבריו
משלוח הרבה, אז:
האיסלאם קורא לחסידיו לעשות מעשים של ציות ופולחן שיקרבו אותם לאלוהים, כבודו, ויקרבו אותם.
הוא אסר עליהם מחטאים ומעשים רעים שמרחיקים אותם מגן העדן שלו וגורמים להם להיכנס לגן עדן
חס וחלילה אש.
האיסלאם דחק בי לעשות אמצעים ספציפיים להשגת המטרות הללו, ומתוך כך הוא האיסלאם
הוא האיץ בחסידיו לקחת את החבר הצדיק, שמזכיר לחברו לציית אם ישכח, ועוזר לו אם
זכר.
מכאן גם שהאיסלם קורא לחסידיו לחפש דיור שבו אנשים גרים לידו
הם צדיקים, כי שכן טוב עוזר לחברו להיטיב, ולהתפלל במסגד.
זה גם מזה שהאיסלאם דחק בחסידיו להגר ממשכן חוסר האמונה למשכן האיסלאם, כלומר
מעבר ממדינה שבה המוסלמים אינם מסוגלים לקיים את טקסי הדת למדינה אחרת
הם יכולים לקבוע שם את הטקסים של דתם, בין אם אותה מדינה נמצאת באותה מדינה ובין אם במדינה אחרת
אחרים, והכוונה היא על ידי חשיפת הטקסים של הדת, כלומר, הצגת האסלאם שלו ופרסומו בקרב אנשים, ותפילה.
לבישת חיג'אב לנשים, וטקסים אחרים של דת, ללא חשש או התרחשות
צמצום הכופרים או פגיעה.
והגבלת הכופרים למוסלמים בכמה מקומות ותקופות אינה מפתיעה, כי היא ידועה.
אין ספק שהכופרים אינם עוזרים למוסלמים לציית לאלוהים, אלא הם דוחים אותם ממנו, והם עלולים לאיים עליהם.
יהי רצון שה' הכול יכול יתגר ממשכן הבגידה למשכן חוסר האמונה ויעבור על חייהם, על כספם ועל כבודם, כי זה הרע.
האיסלאם, והנביא מוחמד (שה' יברך אותו וישן לו שלום) עשה זאת כאשר היגר ממכה למדינה
לאחר שהקשה עליה, כך היו חבריו הנכבדים, יהי רצון ה' עם הכופרים לחיות, והוא נכלא, ו
מטעמם, הם נכלאו ונהרגו על ידי כופרי מכה שסירבו להיכנס לאסלאם, וחסידי האסלאם.
וחסמו את העם מפניו, אז זה לא היה מהנביא (ה' יתברך וייתן לו שלום) אלא שהוא נדד ממכה אל.
מדינה, והוא חי שם עם חבריו, היקרים והנדיבים, מתפללים ומאיצים באנשים לעשות טוב.
הוא מפיץ את הקריאה פה ושם, עד שהאסלאם התפשט בחלקים רבים של חצי האי ערב והתחזק
הוא הגיע למכה מולדתו וכבש אותה.
כך גם לגבי גבר מוסלמי ואישה מוסלמית אם הם נכנסים לדת האסלאם ואינם מסוגלים להראות את האיסלאם שלהם.
הם היו בטוחים שהם ייפגעו אם כן, ושיצטרכו להגר לארץ אחרת.
כדי שיעבדו את אלוהים, רגועים ויקרים, ויוכלו להעביר את דת האסלאם לאחרים בקריאה אליה.
על בסיס זה, הגירה ממדינת חוסר האמונה לארץ האסלאם היא פולחן גדול, ומי שעושה את זה צריך לעשות את זה
משלמים על זה.
להיפך, מי שלא היגר ממדינת הכופר - שבה הוא אינו מסוגל להכריז על דתו.
ולבצע את הטקסים שלו - למדינה אסלאמית, עם היכולת לעשות זאת, הוא חטא חטא גדול, אמר אלוהים
יתעלה על חלק מאלה שנשארו במכה ולא היגרו עם הנביא עליו השלום וברכות ה':
'אכן, אלה שהמלאכים לקחו לעצמם לא צודקי ם, הם אמרו , 'למה הייתם?' הם אמרו, 'היינו חלשים'.
אני
הָאָרֶץ אָמְרוּ, הֲרֵי הָיְתָה אֶרֶץ אֱלֹהִים רַבָּה וְהָיְתָה נְחִילָה בָּהּ?
גורלם של המדוכאים הוא גורלן של נשים, גברים ונשים, שאינם מסוגלים לעשות זאת.
סלח לי, אלוהים הוא סליחה * עבור אלה, אולי אלוהים יסלח להם.
הפירוש של הפסוקים הנ"ל הוא כדלקמן:
אלה שהמלאכים לקחו אותם בזמן שעשו לעצמם עוול בישיבה במעון כופר ועזבו את ההגירה, היא אומרת להם:
כי נפשם במיתת גער בהם: מה הייתם בענין דתם? ואיזה מלאכים כשנוזלים
קן? אדרבא, הכפלת את רובם, ואולי תמכת בהם על פני המאמינים, והחמצת משהו טוב שהבחנת מהרע
הרבה, ג'יהאד עם השליח שלו, הגדלת המוסלמים ועזרה להם נגד אויביהם.
יאמרו: חלשים היינו בארצנו, לא יכולנו להדוף עוול ודיכוי מטעמנו.
יאמרו להם בנזיפה: לא הייתה ארץ ה' רחבה כדי שתצאו מארצכם לארץ אחרת...
האם אתה מאמין בדת שלך? הוחלט לכולם שאדמת ה' עצומה, אז בכל מקום שהעבד נמצא במקומו
הוא אינו מסוגל להפגין בה את דתו, כי יש לו מרחב ארץ שבו הוא מסוגל לעבוד את ה'.
מי שנשאר מאחור מהעלייה יהיה באש, חלילה.
גברים, נשים וילדים חולים שאינם מסוגלים להגר אינם נכללים בגורל זה
ועוברים לארץ אחרת, והם לא יודעים איך להיפטר מהם מהסבל, הדיכוי והעוול שהם נמצאים בהם.
האנשים החלשים האלה הם אלה שמקווים לסליחה מאלוהים הכל יכול, כי הוא יודע את אמיתות העניינים שלהם.
אלוהים הוא סליחה, סולח.
אחר כך מסר אלוהים בשורה טובה למשרתיו המהגרים, אז הוא הבהיר שהוא יברח מארץ הפוליתאיזם לארץ האסלאם, יברח ממנה
דתו, בתקווה לשפע של אדונו, בכוונתו לתמוך בדתו, כי הוא ימצא על פני האדמה מקום ומקום שעבר שינוי בו ייהנה ממה
הוא יהווה סיבה לכוחו ולהשפלת אויביו, עם שפע פרנסתו ופרנסתו.
ואז גילה אללה העליון כי הציל מביתו, מתוך כוונה לתמוך בדת אללה ושליחו, יברך אותו ה' ויתן לו שלום מי יעזוב
זה כמו מוות לפני שהוא מגיע ליעדו, כי השכר על מעשיו לאלוהים, והתעלות דבר ה', מוכח לו, ואז הוא מבין
בחסדו ובחסדיו, אלוהים סלחן, רחום ביותר ולעבדיו.
.
האדמה רחומה מאוד, ואלוהים נדיב, וזה בזמן הטוב ביותר.
אני
ושכר הנפטר נופל על אלוהים, ואלוהים הוא הסולח, הרחמן ביותר".
המסקנה היא שאני מכחיש שזה טאבו, אלא מוות הוא עדות לכך שהגירה היא אחת החובות החשובות, ומומלץ
חטאים גדולים.
המאמר הושלם ברוך השם, ותפילת ה' ושלום על מוחמד נביאנו, משפחתו וחבריו, ויהיו עליו שלום וברכות ה'.
הרבה.
מג'ד בן סולימאן, ביום הרביעי של הרמדאן 1436 AH, המקביל ל-23
פברואר שנת 2015 לספירה.
